בלוג דרכנו

שלום ולא להתראות, חבר

גיל דיקמן @25/10/2015

20 שנה עברו מאז רצח רבין. לא להאמין.

האמת? דווקא כן להאמין. החזון שהשאיר אחריו יצחק רבין הוא היום ריק מתמיד. 20 שנה של ריקון בכוח, של מלחמה במציאות ודיבורים נבובים הפכו את המציאות של 04/11/1995 לזכרון מטושטש, תמונה מעורפלת. לא נותר ממנו דבר. גם חסידיו הגדולים ביותר של הסכם אוסלו, האנשים שעמדו מאחורי רבין באותה העצרת, אומרים היום שההסכם אינו רלבנטי למציאות הנוכחית. לא בגלל שהייתה זו טעות לחתום עליו, אלא בגלל 20 השנים של רפיון ופחדנות שבאו אחריו.

בכל שנה ממשיכים אנשי המחנה שתמך בו להתכנס בכיכר רבין ולציין את יום הרצח, באירועים שהם מין תרכובת של אזכרה אישית לאדם שרבין היה, לרצח שלו, ולדרכו, שלאורה הם מבטיחים ללכת. אולם מרוב הרכנת ראש, כאב וטראומה, שכחו נוטי סוכת האבלים השנתית להרים את הראש, להסתכל סביבם, ולראות את המציאות. עברו 20 שנה.

הילדים והילדות שעוד לא נולדו בליל הרצח כבר התגייסו לצבא, והצביעו השנה בפעם הראשונה. עבורם אירוע הרצח אינו טראומה לאומית ושברו של חזון, אלא עוד אירוע בהיסטוריה, שמצטרף לרצח גדליה ולמלחמת יום הכיפורים. החזון מעלה האבק של רבין, שהיה רלוונטי לתקופתו, הוא היום אות מתה עבורם. למעשה, אילו היה רבין חי היום, הוא היה הראשון לקרוא לאותו מחנה אלמן לקום מההריסות, להתגבר בנחישות על האבל ולאמץ דרך חדשה ורלוונטית.

ראש הממשלה יצחק רבין היה דמות משמעותית מאין כמוה בחברה הישראלית. האומץ שלו לבחון את המציאות כפי שהיא ולהציע פתרון אמיתי לעתיד המדינה, הפך אותו לאחד המנהיגים הגדולים שידעה מדינת ישראל, יחד עם בן גוריון ומנחם בגין. אולם דמותו הכבירה של המנהיג הגדול עומדת מזה 20 שנה מעל למחנה המתון ומטילה עליה צל, שמסתיר ממנו לא רק את השינויים המהותיים שעברה החברה הישראלית מאז הרצח, ולא רק את העובדה שכיום הוא מהווה כלי לניגוח עבור הימין, אלא גם את האופק לתקווה מעשית. גם תפילות זכות של 20 שנה לא יכולות להחזיר את רבין לחיים. הדרך היחידה של המחנה המתון להציע אלטרנטיבה רעיונית, מעשית ומנהיגותית שתוציא את מדינת ישראל מעשורים של שקיעה בסכסוך דמים, היא בהנחת דמותו של רבין במקום הראוי לה בהיסטוריה ובאימוץ חזון חדש ומציאותי, לא נוסטלגי ולא מתקרבן, למדינת ישראל.

אל תביטו לאחור, הניחו להולכים.

שלום חבר, ולא להתראות. אנחנו יוצאים לדרך חדשה.


על מאורעות הפינוי בבית אל ושא-נור

נמרוד דוויק @28/07/2015

אתמול מצאתי את עצמי מול ערוץ 20, רואה את הסרט הדוקומנטרי קורע הלב "והנה רוח גדולה" על הפינוי של הישובים ברצועת עזה. הסרט מרגש, מאוד אפילו. הוא עמוס רגעים מטלטלים - סגני אלופים ואלופים בוכים עם מתיישבים ביום הפינוי, נערות נסערות צועקות ומקללות חיילים. אתה מביט ולא כועס, נכמר לך הלב על אנשים שהתיישבו במקום כי המדינה אמרה להם, והם מקבלים כעת בכאב את הפינוי שלהם. הרגע המופתי ביותר בסרט הוא הרגע בו הרב רפי פרץ, היום הרב הצבאי הראשי, בוכה במכינה שהקים ברצועה מול תלמידיו. בדמעות הם אומרים לו (ואני לא מצטט במדויק) - בוא נראה לחיילים מה זה, נצמד לשולחנות, נקשה עליהם. והוא שואל אותם - ואז מה? מקשה ושואל מה זה יעזור. הוא מנחה את התלמידים שלו שלא לנקוט בהתנגדות ולזכור להמשיך את המשימה שלהם איפה שינחו אותם. לאחר מכן מגיע מפקד בית הספר לקצינים ותוך קושי אישי רב הוא מקריא דברי הזדהות עם כאב המפונים. הם מתחבקים ומקבלים את החלטת המדינה עם כל הצער והכאב. בצד השני של הגלקסיה, בבית אל, בשלד בתי דריינוף, שני מבנים שנבנו נגד כל הנהלים והתקנות, מתמודדים בצורה הכי רעה שאפשר עם צו הריסה מבג"צ שהגיע השבוע. 200 אנשים החליטו שהם מתנגדים לשלטון החוק, נאבקים בעידוד ראש המועצה האזורית שומרון בחיילי צה"ל ויס"מניקים, ועל הדרך קוראים לנקום במדינה דרך הקמת ישובים לא חוקיים נוספים. מעודדים משרת המשפטים ושאר שרי ישראל הם דורשים למנוע הריסת מבנה לא חוקי. במקביל 250 אנשים אחרים זינקו אל שא-נור, ישוב מבודד שפונה בהתנתקות, מגובים בחברי כנסת ורבנים שונים. מבחינת צה"ל היה להם עד הצהריים להתפנות או להכנס לעימות עם צה"ל, הם בחרו בעימות. ברגעי כתיבת שורות אלו מתעמתים אנשי ימין קיצוני עם כוחות צה"ל. כל זה קורה בזמן ששרת המשפטים, איילת שקד, האמונה על החוק ומוסדות המשפט, אמרה כי איך יכול להיות שמפנים עשור אחרי ההתנתקות ישובים ושר החינוך נפתלי בנט אמר ששכחו שלמחנה הפוליטי הלאומי יש כוח והוא ימנע פינוי ישובים. הוא אפילו נמצא בשטח, מלהיט את הרוחות. ויש סיכוי שזה יגמר בדם. ויש סיכוי סביר שזה יגמר רע. וכל זה כשחיילי צה"ל, בשר מבשרנו באים לבצע משימה שהמדינה הטילה עליהם. יותר נורא מזה, יש סיכוי יותר מסביר שזו רק תצוגה מקדימה לתופת שהימין הקיצוני והלאומני חושב שצריכה להיות פה במקרה והמדינה תחליט משהו שהוא לא על דעתם. וזה חבל.

אולי מה שהכי חבל במה שקורה היום הוא שבשונה מההתנתקות שהייתה לפני עשור, כיום אין ולו מאור אחד בימין הלאומני. אין מישהו שיבוא ויגיד: אוקי אוקי אוקי, אז אנחנו לא הולכים לריב עם הצבא, עם יס"מ, עם בג"צ ויש סיכוי שהמדינה צודקת. אנחנו צריכים לציית ולא להתנגד בצורה אלימה וכו'. אנחנו נתייסר, אנחנו לא נאהב את זה, אבל נקבל את הגזרה. ואם נתקבלה החלטה במוסדות החשובים ביותר של הדמוקרטיה - צריך לקבל את זה. כי זו המדינה של כולם ולא רק שלנו. אנחנו אזרחים בה כמו אחרים. הלוואי והיו שם עוד אנשים כמו רפי פרץ, שאולי אני לא תמיד אסכים עם דעותיו, אבל, הוא אדם שאני גאה ששנינו חלק מאותו העם.


אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר

נמרוד דוויק @17/07/2015

במאמר "פשוט מפרידים" שהתפרסם ב-The Marker, גרס תומר אביטל כי בזכות פעילותה החוקית של ניצחון 2015 – V15 נפרצו שערי המערכת הפוליטית למעורבות כספית מחו"ל. כעת גבירים בעלי עניין יוכלו להשחית פוליטיקאים ולהסירם מדרך הישר, ואנו האזרחים נוכל רק לכתוב סטטוסים. אז לא רק בזכות תורמים עשירים נוחתים פוליטיקאים פופליסטיים ומשוחדים בכיסאות הכנסת. כל עוד הפוליטיקאים אינם נדרשים לתת דין וחשבון לפעולותיהם, כל עוד הם יפעלו במחשכים, כל עוד לא יואר עליהם זרקור בוהק, הם ישארו פופוליסטים, משוחתים ומושחתים.

אפשר לומר הרבה דברים על V15, אבל בחושך לא פעלנו ולא עבדנו בעבור שום מועמד, אלא בעבור סל ערכים ואמונה שצריך להעביר את ישראל לכיוון אחר. היינו שקופים לגבי העשייה שלנו. עוד קודם לפרוץ מסכת השקרים של תנועת הליכוד עלינו התקבלה אצלנו ההחלטה להיות שקופים. אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר, נאמר במטה V15 שוב ושוב. פנינו מבעוד מועד למבקר המדינה בעניין הפעילות שלנו, פרסמנו באתר מי מימן אותנו, עבדנו במסגרתו של מלכ"ר המחויב למנהל תקין ושקוף, ולא הסתרנו דבר. אפילו כשדווח על חפרפרות באחד המטות שלנו פרצנו בצחוק. מה יש לנו להסתיר? כל זה ואפילו לא רצנו לכנסת, בסך הכול עודדנו הצבעה. אילו היה ניצחון בבחירות הללו בזכות העשייה של ניצחון 2015, לא היו לנו ג'ובים לחלק, תקציבים להפנות ואף לא היה מישהו מטעמנו שאפשר ללחוץ לטובת קשרי הון-שלטון. האמת היא שלאורך כל הדרך דיברנו ערכים, ולא פוליטיקאים. בהתאם לכך, הדרישה היחידה שלנו ממי שתקף אותנו הייתה – תדברו על הסוגיות ואל תשקרו. מיותר לציין שאף אחד משני הדברים הללו לא קרה. אבל זה משהו אחר.

אינני יודע אם זה אפשרי להפריד בין כספים חיצוניים למימון מפלגות. ישנם הרבה סוגים של כספים חיצוניים. כשאני קורא על גרשון מסיקה שרץ עם שלל בני ישיבות הסדר לעודד הצבעה, אני תוהה מי מימן את הימים והטלפונים שלהם. אני תוהה מה עושים אנשי המנגנון של מפלגות הימין שלופתים חזק את עטיני השלטון ואם הכספים לא הוסתו לטובת מימון בחירות עקיף. כשאני קורא על תחקיר מורכב שנעשה כדי לגלות כמה כסף אוונגליסטים תורמים לבית היהודי ולליכוד, אני תוהה בקול. ההיתממות של חברי כנסת מהימין כשהם מגלים שתורמים שלהם הם סוחרי קוק ונשק באפריקה, מפליאה אותי. זה לא רק כספים חיצוניים ישירים, זו עצם האפשרות שיש לפוליטיקאים להסית כספים באופן סמוי מעין לצרכיהם.

מעבר להגברת ההשתתפות הציבורית במימון מפלגות, יש להגביר את הרגולציה של המדינה. כל תרומה חייבת להיות מדווחת, ברמת מקור התרומה, למדינה ולמבקר המדינה. צריכים לקום גופים, מטעם המדינה והחברה האזרחית, שישקפו את מקור התרומות וההוצאות השונות לציבור. NGO Monitor עושים זאת באופן מרשים בעבור הימין, תוך שהם מעלימים עין מתורמים מפוקפקים לימין. כאשר מתגלה תרומה לא ראויה, צריכים להינקט צעדים – הן מטעם גופים ממשלתיים והן מטעם גופים אזרחיים. הגיע הזמן שפוליטיקאים יידרשו לתת דין וחשבון לציבור באופן עמוק ומשמעותי על מעשיהם, כולל התרומות שהם מקבלים.


ממכנה למחנה

נמרוד דוויק @05/05/2015

שאלות נוקבות לגבי הדרך בה נוהלה מערכת הבחירות צריכות להיות מופנות כלפי ראש הממשלה, הליכוד וכל שאר השחקנים בצד הימני של המפה. שאלות נוקבות לא פחות צריכות להיות מופנות גם אל השחקנים בצד המפסיד. עליהן לעסוק באופן ההנהגה וההובלה של השיח, ובעיקר ביכולת לייצר תחושה של שותפות בין מפלגות וצבורים שונים לטובת מחנה רחב.

בקרב כל מי שהתנדבו ופעלו בבחירות האחרונות, קיימת תחושה כי איש איננו יודע מהו אותו המחנה ומהי המסגרת הרעיונית שמובילה אותו. כפעילים, אנחנו עדיין מחכים לשמוע מדוע נעדרו מפלגות המרכז-שמאל מהשטח, מדוע שמענו בתקשורת על התנהלות עקומה, מדוע ראינו תככנות בין המפלגות, שליפת סכינים וניסיון לעקוץ האחת את השנייה.

אנחנו עוד מחכים לשמוע מדוע התמקדה כל מפלגה בקרב ההישרדות שלה, במקום לשלב ידיים לטובת הציבור כולו ולסכל את ניצחון מחנה הימין. ראינו כיצד נפתלי בנט עומד על הבמה לצד נתניהו, מרכין ראש, ומקריב מנדטים לטובת הליכוד למען ניצחון המחנה שלו. תהינו מתי מפלגות המרכז-שמאל יהיו מסוגלות לפעול באופן דומה.

שאלת המחנה היא הכרחית לטובת ניצחון. אם להשתמש בקלישאה, השלם גדול מסך חלקיו. הפעילות הפוליטית למען מחנה מייצרת תחושה של תקווה. תחושה שאתה פועל למען משהו רחב יותר. לצערנו, בשנים האחרונות נמנעות מפלגות המרכז והשמאל מלייצר מכנה משותף בין כל המפלגות, ועסוקות בלבדל את עצמן לטובת מחנות קטנים.

בשדה הפוליטי שאנו כפעילים מדמיינים קיים חזון רחב ומכיל, חזון שייתן לנו תקווה. דרושה לנו, כפעילים פוליטית, תפישת עולם רחבה ומעוררת השראה שתגרום לחלקים השונים של החברה, הרואים עצמם כחלק מהמרכז והשמאל, לשתף פעולה למען שינוי. אין סיבה שחילונים, מסורתיים, חרדים וערבים החפצים בשינוי הסטטוס קוו הפוליטי לא יפעלו יחדיו למען שינוי זה ולמען עתיד המדינה.

כולנו חיים בגבולות ישראל, רוצים בטובתה, אוהבים את הארץ הזו על אנשיה ונופיה. מדוע לא מציעות מפלגות המרכז-שמאל חזון ההולם זאת? התחושה היא שהמפלגות נמנעות, או שאינן מסוגלות, לייצר חזון שכזה. הן לא מייצרות שיח שמשתף את הצדדים השונים של החברה, נדמה כי רצונן הוא לייצר את המחנאות הספציפית של כל מפלגה לטובת אינטרסים פרטניים. בכך הן דנות אותנו להפסד שוב ושוב, ואת מדינת ישראל כולה לדשדוש מייגע.

ויתור מראש מצד תומכי המרכז-שמאל על הציפייה מהמפלגות שיציעו לנו שיח וחזון לא יאפשר לנו לקחת את הזכות הזו לעצמנו ולדרוש מהן ליישר קו. עלינו לעשות זאת כאזרחים ואזרחיות המשתייכים למחנה. בתום תהליך ההגדרה של הדרך נוכל לומר בקול רם וברור כי יש לנו חזון לדרך חדשה לישראל. חזון שניתן להסכים עליו, לעמוד מאחוריו בלב שלם ולפעול לאורו.

אנו צריכים להפוך את החזון הזה למכנה משותף מחייב, ולומר למפלגות: אם אתן חפצות בתמיכתנו, תתבגרו, תתגברו על חילוקי הדעות ואמצו את תפישת העולם שאנו מציעים לכן. על בסיסה תציעו תכניות עבודה ומצעים מפורטים. אם תהיו מסוגלים לכך, נצביע לכם, נתמוך בכם ונעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי שתצליחו, אפילו נמחל לכם על הבחירות האחרונות.